המהר"ל מפראג

ר' יהודה בן בצלאל - המהר"ל מפראג - רב ומחבר, הוגה דעות ופרשן; נולד בערך שנת 1515 בפוזנא, שם התיישבו אבותיו שבאו מעיר ווארמס בסוף המאה הט"ו, ונפטר בפראג ח"י אלול שס"ט (1609).

 תולדות חייו

בשנת שי"ג נתקבל לרב בניקלשבורג ומדינת מעהרין כולה. עשרים שנה כיהן ברבנותו זו, ועשה שם רבות להפצת התורה ושיפור המצב הרוחני בעדתו ובכל המדינה כולה. בשנת של"ג – 1573 – חזר לפראג, וייסד בה בית מדרש גדול לתורה שהיה מפורסם בשם "הקלויז". שם לימד תורה במשך אחת עשרה שנה. בין תלמידיו בבית מדרש זה נתפרסם ביותר ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל פירוש ה"תוספות יום טוב" למשנה.

המהר"ל לא שימש אז ברבנות פראג באופן רשמי, היה מוכר כמנהיגה הרוחני של קהלת פראג. עדות לכך היא דרשתו בשבת הגדול (בשנת שמ"ג), שהייתה מתפקידו של הרב.

בשנת שמ"ד – 1584 - עזב את פראג לשנים אחדות, לטובת רבנות עיר מולדתו פוזנא. (לדעה אחרת חזר למדינת מעהרין). בשנת שמ"ח – 1587 - שב לבית מדרשו בפראג.

שמעו של החכם היהודי הגיע לאזני המלך הנאור הקיסר רודולף השני, שהזמין אליו את המהר"ל לשיחה ארוכה וידידותית (שנ"ב - 1592). אולם חודשיים אחרי המאורע שוב עוזב מהר"ל את פראג, כי נבחר לרב ראשי בפוזנא ובמדינת פולין גדול כולה. בפוזנא מצא לו כר נרחב לעבודה רוחנית וציבורית פורייה, ושם הנהיג תקנות והכניס תיקונים חשובים בחינוך.

בשנת שנ"ח נעתר להזמנת קהלת פראג, שב אליה כרב ראשי וישב בה עד יום פטירתו, בשנת שס"ט (1609).

משפחתו

מהר"ל היה בן אחי ר' יעקב מווארמס שהיה ראש הרבנים באשכנז (מת בשנת 1563), והיו לו עוד שלושה אחים תלמודיים: חיים, סיני ושמשון.

בנו הבכור ר' חיים היה חברו של הרמ"א, והם למדו יחד אצל ר' שלום שכנא הרב בלובלין. הוא נתמנה לרב בפרידבערג (מת בחג השבועות שמ"ה), וחבר את הספר "מים חיים" (אמשטרדם 1712), על "תורת החטאת של הרמ"א, ו"ספר החיים" על מוסר ומדות.

אחיו סיני מתואר בפי בעל צמח דוד בשם "הגאון".

גישתו החינוכית

מהר"ל עסק הרבה בענייני חינוך. הוא התריע על סדרי החינוך שבדורו. הילדים למדו חומש ורש"י, ומשם עברו מיד ללימוד גמרא ותוספות. לא הספיקו להבין את התלמוד, ועברו לפלפולים וחידושי תורה. הוא דרש לחזור למבנה הלימוד הכתוב במשנה: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה תלמוד. דרש ללמוד עברית ודקדוק.

גם בחינוך המבוגרים דרש ללמוד משנה, וביזמתו נוסדו חברות משניות בכל העולם היהודי. תלמידו ר' יום טוב ליפמן הלר, שפרש את המשנה, כותב כי קהילות קרובות ורחוקות קבלו על עצמן ללמוד משניות.

ספריו ומשנתו

מהר"ל היה גדול בדורו. ר"א ממודינא מתארו בתואר "הגאון וכו' הארז אשר בלבנון". בנוסח מצבתו חרות: "שבכתב ושבע"פ בשמלתו צרורים, ובכל חכמה ומדע ידו הרים". גם המהרש"ל מתארו בתארים רמים.

מהר"ל למד חכמות התבל וקרא ושנה הרבה בספרי המחקר ההנדסה וגלילות הארץ. והשתדל להראות כי ראוי ונכון לאיש יהודי ללמוד אסטרונומיה ושאר חכמות (נתיבות עולם נתיב התורה פי"ד). עסק גם בקבלה ובצירופי שמות, ונכדו ר' נפתלי כהן אומר עליו כי שמש ברוה"ק. בגלל הידע שלו במתמטיקה ובאסטרונומיה התיידדו עימו האסטרונומים טיכו ברהה ויוהנס קפלר, שעזרו לו בהידוק הקשרים עם הקיסר רודולף השני, קשרים בהם השתמש להגן על עדתו מגזירות ומרעין בישין.

ספריו שנדפסו:

"גור אריה" פירוש על רש"י עה"ת (פראג 1578),

"גבורות השם" פירוש על הגדה של פסח (קראקא 1582),

"דרוש לשבת שובה" (פראג 1584),

"דרך חיים" פירוש לפרקי אבות (קראקא 1589),

"דרוש לשבת הגדול" (פראג 1589),

"פסק על עגונה" (פראג 1594),

"נתיבות עולם" ענייני מוסר ומידות (שם 1596),

"באר הגולה" על אגדות התלמוד (שם 1598),

"נצח ישראל" על הגלות והגאולה (שם 1599),

"תפארת ישראל" על מעלת התורה (ויניציא 1599),

"אור חדש" על מעלת התורה (פראג 1600),

"נר מצווה" דינים לחנוכה (שם).

כתיבתו של מהר"ל היא כתיבה פילוסופית, המכילה יסודות רבים מן הקבלה. ספרי העיון של המהר"ל השפיעו רבות במשך הדורות, וביחוד על תנועת החסידות.

הגולם

המהר"ל מפראג היה מקובל אלוקי. הסיפור המפורסם ביותר הוא זה של הגולם שיצר מחימר, והביא לחיים על ידי שימוש בשמו הקדוש של הקב"ה. על ידי הגולם נמנעו אסונות רבים ועלילות דם. כל יום שישי בערב, היה מסיר המהר"ל את הקמיע הקדוש הנושאת את שמו של הקב"ה מן הגולם, כדי שזה לא יחלל את השבת. כאשר הגולם סיים את משימתו, הניח אותו המהר"ל בעליית הגג של בית הכנסת "אלטנוי שול" בפראג. מעשה הגולם נותר גם בפןלקלןר הצ'כי, ובשנים מאוחרות יותר פסל של "הרב אובה" - המהר"ל, שנוצר על ידי פסל צ 'כי מפורסם, הונח לפני בניין העירייה החדש של העיר פראג.


אולם, המהר"ל לא הפך לדמות כל כך נערצת בקרב האומה היהודית בגלל כוחותיו העל טבעיים. לנו, המהר"ל מהווה את אחד המנהיגים הבולטים שקמו לישראל במהלך ההיסטוריה, ובכתביו השאיר לנו שפע של מחשבה יהודית מזוקקת. אנחנו לא חושבים על המהר"ל כעל יוצר הגולם, אלא כעל מקור להשראה ואמונה לכל לומדי התורה עד סוף כל הדורות.